אומרת לעצמי "אל תאכלי את העוגה" ותוך כדי פורסת אותה לאכול ממנה…

אני לא מבינה, איך בזמן שאני אומרת לעצמי- "אל תאכלי את העוגה הזאת! את הרי רוצה לרדת במשקל!!" אני מוצאת את עצמי הולכת למטבח, מוציאה את העוגה, פורסת אותה ואוכלת ממנה. אני מרגישה ממש משוגעת. תוך כדי שאני אומרת לעצמי משהו אחד, אני פועלת בדיוק הפוך!! מה הקטע שלי? שום שליטה אין לי??

כתבה: נטע אמירי, דיאטנית קלינית, מאסטר במיינדפולנס nlp
11.7.21

כך אמרה לי השבוע רותם (שם בדוי), כשהתיישבה על הספה בקליניקה… 

אני בטוחה שבדרך כזו או אחרת, כל אחת מאיתנו חוותה, את מה שרותם תיארה. מצד אחד, ההגיון אומר- אם את רוצה לרדת במשקל, תאכלי פחות. תאכלי יותר ירקות, תגבירי חלבונים, תפחיתי פחמימות… אל תאכלי מתוק (או שתאכלי קצת ודי) וחלק מהזמן (אולי אפילו רוב הזמן!!) אנחנו באמת מצליחות ליישם!

מתחילות בבוקר, מארגנות ארוחה, אולי לוקחות קופסת אוכל לעבודה, ירקות, כריכים. שומרות לאורך כל היום… ולפעמים זה מגיע בשעות אחה"צ כשאני נכנסת הביתה, לפעמים זה בשעות הערב המאוחרות, כשכל הבית נרגע והכל חושך מסביב ואני לבד, לפעמים באופן יזום אני יוצאת וקונה משהו בלי שאף אחד ייראה. ואולי זאת המגירה בעבודה עם המתוקים, שמדי פעם אני מוציאה ואוכלת. כל אחת והאכילה שלה… 

אז מה קורה לנו שם? איך זה הגיוני שאנחנו כל כך רוצות משהו!! ומצד שני, כל כך פוגעות בסיכוי של עצמנו להגיע למטרה?? זה נשמע ממש אבסורד! להכניס גול עצמי!

אני מציעה להסתכל על זה מנקודת מבט אחרת. ב-NLP אומרים, שלכל מעשה שאנחנו עושים, יש מאחוריו כוונה חיובית. גם אם התוצאה היא לא בהכרח חיובית, הכוונה שהובילה למעשה היא כן חיובית. מה הכוונה החיובית באכילת אותה עוגה (של רותם) למשל? ברור! הנאה, כיף, סיפוק. אולי אפילו יותר מזה, אולי העוגה מרגיעה אותה.. אולי היא מספקת צרכים עמוקים יותר.

אבל ברור, שהאכילה תוביל לתוצאה שלילית עבורה כרגע. לפחות בחלקה. רותם רוצה לרדת במשקל. והעוגה תמנע ממנה, או שלפחות ככה היא מאמינה.

ואז עולה הקול השני שיש בה, ברותם- שאומר לה: אל תאכלי את העוגה!! יש לך מטרה והפעולה הזאת, תמנע ממך להגיע אל המטרה שלך (כאמור, לא בטוח שזה נכון, אבל כך מאמינה רותם באותו רגע). ומה הכוונה החיובית של הקול הזה שנמצא ברותם? אז גם פה- זה די ברור! הוא רוצה שרותם תגיע למטרה שלה, ותחווה סיפוק, והנאה, מזה שהיא יורדת במשקל.

אז מה הבעיה פה בעצם? שניהם רוצים רק טוב בשבילה!

הבעיה היא, שרותם מאמינה (וגם אנחנו, נכון?) שהקולות סותרים אחד את השני. שאם תקשיב לאחד, זה יקלקל לה (כי לא תרד במשקל) אבל אם מצד שני, תקשיב לקול האחר, זה גם יקלקל לה! (כי אז לא תהנה מהעוגה). ומפה מתחילה כל הבעיה (האמת שהבעיה לא תמיד מתחילה מפה, לפעמים זה אפילו עמוק יותר), אבל כן יש פה בעיה שצריך לטפל בה.

איך?

הבעיה היא שרותם מנסה להשתיק את אחד הקולות. הקול "ההגיוני" הרבה פעמים, נחשב כקול הצודק בעינינו. 90% מכן יסכימו, שכדי לרדת במשקל- לא צריך לאכול עוגות. ואז- צריך למצוא דרך, להשתיק את הקול שרוצה לאכול עוגות!! צריך להתייחס ולתת מקום רק לקול שרוצה להימנע מהאכילה. ואם אני מוצאת את עצמי אוכלת. אז אני לא בסדר. אני לא הגיונית. אני הורסת לעצמי. אני אפילו (אלוהים ישמור) מטומטמת, פסיכית ועוד מילות אהבה שאני הרבה פעמים שומעת בהקשר הזה.

אבל 2 הקולות הם אני!

אם אני אוהבת את זה או לא. שניהם נמצאים בתוכי. ושניהם מרכיבים את מי שאני. ואם אני אנסה להשתיק קול פנימי שלי. מה שיקרה הוא, שהוא יהפוך למפלצת.

וזה מה שקורה בדיאטות בד"כ. אני משתיקה את הקול שאומר "עוגות! אני רוצה עוגות!!" ואוכלת הרבה ירקות, ופחמימות מלאות (טוב, לא הרבה), וחלבונים, ועושה הרבה ספורט, ושותה הרבה מים… ויורדת במשקל. וטוב לי!! כולם מחמיאים לי… תענוג!! אבל הקול הזה… הוא לא ישתף פעולה לאורך זמן עם הדיכוי. הוא רוצה לצאת החוצה ולדבר. ומשתיקים אותו ומשתיקים אותו ומשתיקים אותו. אז מה הוא עושה?? באיזשהו שלב, הוא אומר- לא עוד!!! ואז הוא צועק, וצורח, ובועט. ורוצה עוגה. ושוקולד. וצ'יפס (וזה בכלל מלוח) והוא רוצה גבינות שמנות, ופחמימות… ועוד פחמימות… והוא לא רוצה ירקות יותר. נמאס לו!!

ואז אני עולה את מה שירדתי. לא רק את כל מה שירדתי, אלא עם ריבית!!!

ואני לא מצליחה יותר להשתלט עליו. ואני אבודה. ומרגישה שאין לי שליטה עצמית. וקשה לי. ורע לי…

עד הדיאטה הבאה. שבה שוב אצליח להשתיק את הקול הסורר. שרוצה (אוף אתו!) עוגות.

אז מה עושים?

אולי זה נשמע אבסורד. אבל מפסיקים להשתיק את הקול הזה שרוצה עוגות. נותנים לו לדבר. מבינים, שכן- אני אוהבת מתוקים, ועוגת, ופחמימות. וזה בסדר. ומותר. רק שצריך למצוא את הדרך, לתת ל-2 הקולות האלה לדבר אחד עם השני, ולהבין איך שניהם יכולים לקבל מענה. שמצד אחד, אשמור על האכילה הבריאה, על הירקות, והארוחות המסודרות, על שתיית מים ואולי אפילו אעשה ספורט. ויחד עם זאת, כשהקול הזה מתעורר ואומר- אני רוצה עוגה!! אני אגיד לו, סבבה. אפשר. רק בוא, נבדוק אם אני באמת רוצה לאכול את העוגה הזאת. האם העוגה הזאת באמת תעשה לי טוב?? האם אפשרי הפעם לוותר? או שאתה ממש ממש צריך את העוגה הזאת עכשיו?

ואם אני אנהל את הדיון הזה, יקרה משהו מפתיע!! לפעמים אני אצליח לוותר על העוגה. ולפעמים אני אחליט לאכול אותה. אבל כשאני אחליט לאכול אותה, זה יהיה מתוך מקום שלם ובלי להלקות את עצמי. ואז, באורח פלא. אני פחות ופחות אצטרך את המתוק הזה.

זה מדהים! וזה קורה! וזה קורה המון בקליניקה. וקרה לי באופן אישי, בחיים שלי, כשעשיתי את השינוי לפני 12 שנים וירדתי במשקל. ובזכות השינוי הזה- אני שומרת על הירידה עד היום!

אנחנו לומדות יחד, להבין מתי אני רעבה באמת! ומתי זה לא רעב, אלא משהו אחר. ומה אני באמת צריכה באותו רגע. אם זה עוגה, והיא תהיה טובה עבורי, גם אחרי שאסיים לאכול אותה בלי חרטות- אז אני אוכלת אותה. בלי רגשות אשמה. ואם לא- אני מבינה באמת המניע לאכילה. איזה קולות בתוכי, ומה הם רוצים עבורי. ואיך אני יכולה לחיות בשלום עם כולם.

וככה יורדים אצלי במשקל ???? מתוך קבלה של עצמי, של הקולות הפנימיים שבי, מתוך האפשרות דווקא כן לאכול. בשילוב של- הבנה מה נכון עבורי לאכול, ואיך אני יכולה להתאים את סדר היום באכילה, או איך כדאי שצלחת תיראה. או היום כולו ייראה מבחינה תזונתית.

גם תזונה, וגם הקשבה!

כי זאת הדרך היחידה, גם לרדת במשקל וגם לשמור על הירידה לאחר מכן.

נטע